האם מה שאני מרגיש שייך רק לי? על טראומה בין־דורית ומה שהמחקר יודע

האם מה שאני מרגיש שייך רק לי? על טראומה בין־דורית ומה שהמחקר יודע

יש אנשים שחיים בתחושה שמשהו כבד מלווה אותם, ולא מוצאים לו מקור בחיים שלהם. פחד בלי סיבה ברורה, שנדמה ישן. שנדמה מוכר. כאילו הגיע מגרסה קודמת של המשפחה.

התחושה הזאת לא חדשה. המושג "טראומה בין־דורית" נולד במחקר על ילדים של ניצולי שואה, שתוארו כנושאים קשיים רגשיים וגופניים שההורים עצמם חוו.

מה מצאו החוקרים?

סקירה שיטתית מצאה קשר בינוני עד גדול בין תסמיני טראומה אצל הורים לבין חוויות ילדות קשות של ילדיהם, בעיקר הזנחה ופגיעה רגשית. ההסבר שהוצע פשוט ואנושי: הורים שסבלו לא תמיד היו פנויים להיות קשובים לילד. גם המחקר הביולוגי מעניין. רייצ'ל יהודה ועמיתיה בדקו שינויים אפיגנטיים בילדי ניצולי שואה, וגילו עדויות לכך שטראומה יכולה להשפיע גם ברמה הביולוגית, בין הדורות.

המחקרים האלה מתארים איך טראומה נוגעת במשפחות.

מה אני לוקחת מזה?

לא הבטחה, אלא הבנה: סיפורים משפחתיים יכולים להשפיע, גם כשאף אחד לא מספר אותם. ולכן שווה להתבונן בהם, בעדינות, ולשאול: מה שלי, ומה אולי הגיע אליי מהדורות שלפניי?

תרגיל קצר: מה אני מחזיק, ומה אני יכול להחזיר

  1. שבו בשקט, ושימו יד על הבטן.
  2. שימו לב לתחושה כבדה שמלווה אתכם לאחרונה, ושאלו: "האם זה שלי?"
  3. הקשיבו לגוף, במקום לענות בראש.
  4. אם מרגישים שהתחושה ישנה יותר מכם, אפשר לומר בלב: "אני רואה שזה היה קשה. אני מכבד/ת את מה שעברתם, והחיים שלי הם שלי."
  5. שחררו נשיפה ארוכה, כאילו מניחים משהו על הרצפה.

מאמרים ותרגילים קטנים כאלה יכולים להיות התחלה. מי שרוצה להעמיק, יכול לתאם מפגש קונסטלציה בזום או פנים אל פנים באלגרב.

מקורות: Yehuda & Lehrner, World Psychiatry, 2018; סקירה שיטתית, European Journal of Psychotraumatology, 2019

לקונסטלציה משפחתית

← כל המאמרים